סיפרתי לילדים בכיתה שלי שנולדתי במטוס. הצטרפתי רק באותה שנה, בכתה ד', והייתי צריכה לתת להם סיבה טובה לרצות להתחבר איתי למרות שהם היו יחד עוד מהגן ואני לא. הסיפור תפס תאוצה ועשה לי גם חברים וגם כבוד, עד כדי כך שביום ההורים, במקום לספר על הקליטה הנהדרת שלי בכיתה או על הציונים שלי, רכנה המורה קדימה והצידה ממקום מושבה אל הצד שבו ישבה אימי, ובקול מהוסה, בהבעת אינטימיות אינסטנט, ביקשה לדעת איך היתה הלידה במטוס.

לאימי לא היה מושג. לידה במטוס לא היתה חלק מקורות חייה, והסיפור שסיפרתי התגלה לה רק באותו רגע. היא חייכה במבוכה, השתנקה והסמיקה בד בבד, והסתפקה בהנהון לא ברור. מאחר והיתה פסיכולוגית במקצועה, הנהון היה הרגל אוטומטי שהעניק לה תחושות בטחון ושליטה במקרים קשים. היא המשיכה להנהן ולשתוק גם בדרכנו החוצה, אבל את ידה כרכה על כתפי. כשהבטתי לעברה בחשש ראיתי על פניה את החיוך שהיה שמור אצלה לסוף הטוב של סיפורים שסיפרה לי לפני השינה.

מאז, ועד עצם היום הזה, אני ממשיכה לספר סיפורים בעל פה ובכתב, לילדים ולמבוגרים, בחרוזים וגם בלי. את חלקם הוצאתי לאור, חלקם מסופרים במפגשים שאני עורכת ובסדנאות שאני מנחה, וחלקם נשארו נחלת הקרובים לי, או ביני לבין המחשב. וזו רק ההתחלה...